בשבוע שעבר לקוחה התקשרה אלי וסיפרה שהרדימה את כלבתה. במסגרת עבודתי, אני נתקלת בהרבה כלבים מבוגרים, ובאופן טבעי ,יש גם מקרים בהם הבעלים נאלצים להיפרד מכלבם האהוב. יותר מארבע שנים עברו מאז שנפרדתי מהכלב שלי, ועדיין בכל פעם שמישהו מספר לי על הפרידה מחיית המחמד שלו, הגרון שלי נחנק, העיניים דומעות ואני מרגישה את העצב מתיישב לי בחזה.
כשאנשים, שאינם בעלי חיות, רואים את חבריהם מתאבלים על אובדן הכלב שלהם, הם לפעמים חושבים לעצמם שזה טיפה מוגזם, אחרי הכל, זו רק חיה, לא? אז זהו, שממש לא! מערכת היחסים שלנו עם הכלבים שלנו שונה ממערכות יחסים עם בני אדם ,משום שהם נותנים לנו אהבה ללא תנאי, לא שופטים אותנו ונותנים תוקף לרגשותינו. זהו קשר חזק ואינטנסיבי, וברגע שהוא נעלם מחיינו אנו נשארים בלי הישות הזו שקיבלה אותנו בדיוק כפי שאנחנו, בדרך שלעיתים, בני האדם לא מסוגלים לקבל אותנו. פתאום אנחנו מרגישים לבד.
התמודדות עם מות הכלב
מחקרים מאשרים שעבור רוב האנשים, אובדן חיה הוא כמעט בכל פרמטר, בר השוואה לאובדן אדם אהוב. ההבדל הוא שבתרבותנו, לא מקובל לערוך טקס או מנהג שיעזור להתמודד עם הצער כמו לוויה או שבעה, וזה גורם למי שאיבד חיה להרגיש נבוך להראות את צערו בציבור. אני זוכרת שכשהכלב שלי נפטר, לקחתי יום חופש אחד מהעבודה, ובכל השבוע לאחר מכן, כשהגעתי לעבודה ,הרגשתי נבוכה להראות עד כמה אני ממוטטת מצער. אנשים היו משוחחים איתי, וכשהדמעות היו מתפרצות הייתי הולכת לשירותים בכדי להסתיר אותן. בתום יום העבודה ,מהרגע שהייתי נכנסת לרכב, ברז הדמעות היה נפתח, כאילו הצער התאפק להישאר בפנים כל היום ועכשיו, כשאף אחד לא רואה, מאחורי משקפי השמש הכהות, מותר לו לצאת החוצה.
אובדן השיגרה
בדרך כלל הכלבים שלנו חיים איתנו במשך שנים, וכשהם הולכים האובדן הוא כל כך מוחשי עד שלא ניתן להתחמק ממנו. לכל בעל כלב יש שגרה יומית שסובבת סביב הכלב שלו, מהרגע שהוא פוקח את עיניו בבוקר ועד זמן השינה. למשל, לרוב בעלי הכלבים יש שגרת התעוררות פרטית עם הכלב שלהם. בין אם הכלב ישן איתם במיטה או מגיע בבוקר כדי ללקק את פניהם, הוא נמצא שם מהרגע שהם פוקחים את עיניהם. לאחר שהכלב שלי נפטר, ההתעוררות בבוקר הייתה הקשה ביותר, משום שזו הייתה תזכורת חדה ואכזרית, שחזרה על עצמה יום יום, לכך שהכלב שלי כבר לא איתי. וכך, לאורך כל שגרת היום, מופיעות עוד תזכורות שוברות שגרה קטנות כאלו ,שגורמות ללב לכאוב כל פעם מחדש.
החשיבות שבאבל
כשאנו מאבדים אדם אהוב, הלווייה והשבעה הם מנהגים חכמים שעוזרים לנו למצוא נחמה. ע"י שיתוף צערנו עם הקרובים לנו, אנו מעבדים את הכאב ולאט לאט מקבלים את האובדן. זהו שלב חשוב באבל, ומאחר ואנחנו לא עוברים אותו כשכלבנו נפטר, אנחנו מתקשים להתמודד עם הסיטואציה. כשאנשים סביבנו לא מבינים את הכאב שאנו נמצאים בו, אנחנו בד"כ שותקים וסובלים בשקט.
אז הרשו לי להציע לכם להתאבל כשאתם מאבדים את חיית המחמד שלכם. אתם לא חייבים לערוך הלוויה או שבעה "by the book" כדי להיעזר בהשפעתן על הצער שלכם, תהיו יצירתיים. משפחה מקסימה שהכרתי סיפרה לי על טקס פרידה שערכו עם ילדיהם בחצר, ובו הודו לכלב על השנים שהיה איתם ,וכל אחד שיתף חוויות שחלק עם הכלב במהלך השנים. חבר אחר ערך פיקניק פרידה מכלבו בחוף הים האהוב עליו. חבר נוסף פשוט הזמין חברים לביתו בשבוע שלאחר הפטירה, והודה שהשהייה עם החברים,בתוספת של מעט אלכוהול ניחמו אותו וגרמו לו לצחוק ולהיזכר בזמנים הטובים עם כלבו. מה שחשוב הוא שתרשו לעצמכם להודות בכך שכואב ועצוב לכם, ותחלקו זאת עם הסביבה. העולם לא יתמוטט אם תפרגנו לעצמכם כמה ימי חופש מהעבודה, או ימי מחלה ותקדישו אותם לעצמכם עם הרבה אהבה וחמלה. כשתשובו לבסוף לשגרה, תוכלו לעשות זאת ממקום שלם יותר ופחות מתנצל.